ירושלמי- ערך האכילה

"כֹּ?ל חֵ?לֶב יִצְהָ?ר וְכ?ל־חֵ?לֶב תִּיר?וֹשׁ וְדָגָ?ן רֵאשִׁיתָ?ם אֲשֶׁר־יִתְּנ?וּ לַָֽ?ה' לְךָ? נְתַתִּֽים"

נצטוינו להפריש תרומה, ולתתה לכהנים. האם המצוה חלה על כל פירות הארץ, או רק על "יִצְהָ?ר" ו"תִּיר?וֹשׁ וְדָגָ?ן", המפורשים בכתוב?

נחלקו בזה הראשונים, וכנראה גם התלמודים. 

בבבלי (ברכות לו) אומרים "מעשר אילן מדרבנן". לפי הבבלי רק המינים המפורשים בתורה חייבים מהתורה בתרומה, והשאר חיובם הוא מדברי חכמים.  

לעומת זאת, שיטת הירושלמי בתחילת מסכת מעשרות היא שכל פירות הארץ חייבים בתרומה מהתורה. גם מה שלא מפורש בכתוב, נלמד מפסוק נוסף: "וְכ?ל־מַעְשַׂ?ר הָאָ?רֶץ מִזֶּ?רַע הָאָ?רֶץ? מִפְּרִ?י הָעֵ?ץ לַה' ה?וּא".

לשון ספר "ערוך השולחן העתיד" (זרעים נד): "ונראה דדבר זה היה מחלוקת הבבלי והירושלמי".

מה שורש המחלוקת בין התלמודים?

ההבדל נעוץ בהבנת הצורך באכילה. מדוע אנחנו אוכלים?

באופן פשוט, אנחנו זקוקים לאכילה כדי לחיות. הערך באכילה הוא לאו דווקא בעצם האכילה, אלא בתועלת הנמשכת ממנה, שבזכותה אנחנו ממשיכים לחיות ולעבוד את ה'. מתוך כך מובן, שרק האכילה הבסיסית היא חשובה, וחלה עליה מצוות התרומה. שאר האכילה שהאדם אוכל כדי להנות, אינה עיקר. מיני האוכל המפורשים בכתוב הם האכילה העיקרית. חשיבותם הגדולה באה לידי ביטוי גם בכך ששלושתם – חיטה יין ושמן - עולים על גבי המזבח. זו היא שיטת הבבלי.

אבל יש באכילה גם צד נוסף, המודגש הרבה בתורת הסוד. על ידי האכילה האדם מתחבר לארץ ומתקן אותה. והוא גם מקבל מהפירות את קדושת הארץ. פעולת האכילה, בפני עצמה, יש בה ערך גדול. לכן, לפי הירושלמי מצוות התרומה חלה על כל פירות הארץ.

לפי הירושלמי, לא רק עיקר האכילה, שהאדם זקוק לה כדי לשרוד, היא חשובה, אלא לכל אכילה יש ערך של עבודת ה'. כמובן שיכולים להיות גם צדדים בעייתיים של אכילה תאוותנית, ואין כאן המקום להאריך בבירור העניין.

הלימוד של שני התלמודים בשילוב, יוצר אצלינו איזון, בין הערך החשוב והבסיסי של האכילה, כדי לחיות, לבין הערך המוסף של קדושת האכילה מצד עצמה.

ונסיים בדברי הירושלמי במסכת פאה (ז ג), שם אומר רבי יוחנן, שהפירות הגרועים שהם אכלו בילדותם, יפים מהאפרסקים שהם אכלו בזקנותם, כיון שבימיו השתנה העולם.

שנזכה לאכול פירות יפים, כמו שאכל רבי יוחנן בילדותו!